לשבת על כס המשפט
יש לנו חבר טוב שהיה פעם שופט בישראל.
הרבה שנים הוא ישב וראה אנשים ברגעים הקשים שלהם.
הוא יודע לספר סיפורים מאלפים אודות מה שקורה לאנשים,
כשהם נמצאים באותו מקום שאף אחד לא אוהב להיות בו - כס הנאשמים.
אילו תגובות יוצאות מאנשים, שביום יום הרגיל שלהם,
הם אנשים נעימים ונחמדים (או לא :) ופתאום משהו מוציא מהם את השד.

ועם זאת - נדמה כאילו כולנו מסתובבים מידי יום ביומו בבית המשפט הפרטי שלנו.
ואם לא די בכך, אנו חושבים את כל הכובעים יחדיו.
אנחנו גם התובע וגם הנתבע, גם הפרקליטים וגם השופט,
והגרוע מכל, אנחנו בד"כ גם הסוהר והתליין יחדיו.
ובניגוד לבתי משפט רגילים, המשפט הזה בד"כ אינו הוגן.
אנחנו מאשימים ומוציאים להורג באותו זמן.

זה בא לידי ביטוי בהרבה היבטים,
האשמה עצמית, האשמה הדדית, האשמת אנשים שלא בנוכחותם.
הפעם אנחנו בוחרים להתמקד בתקשורת שלנו עם אנשים,
בעיקר עם בני הזוג שלנו (אבל זה אופייני ומתבטא עם כולם).

תקשורת, זה לא רק לדבר
אנו מתקשרים בהרבה רמות, גם בדיבור, אך גם בדרכים לא מדוברות רבות.
בשפת הגוף ובתנועה, במגע, באנרגיה שלנו בכלל.
בתור בני אדם, הגענו איכשהו למצב בו השפה המדוברת תופסת מקום נכבד.
עם זאת, לרובנו אין הרגל של לבחון את השפה, מה באמת אנו אומרים או מביעים?
מה שנסתר מעיני רבים הינו העובדה שהשפה שלנו היא תוצר של ההוויה שלנו,
וההיפך, כשאנו משנים את השפה, אנו מביאים לשינוי בהווייה.

האם זה אקדח בכיסך? או שאתה סתם שמח לראות אותי?
בני זוג רבים אינם מודעים לכך שבשעת שיחה, אפילו רגילה,
הם שולפים אקדח מול בן הזוג.
הנה כלל מאד בסיסי שכמעט תמיד נכון:
אם אתם משתמשים במילה "אתה" או "את" במהלך השיחה עם בני הזוג,
אתם כמעט בטוח שולפים אקדח תוקף ומאשים מולם.
כאשר אתם משוחחים, השתמשו רק במילה "אני".

מדוע זה כך?
במרבית המקרים מאחורי המילה "אתה" מסתתרת האשמה ישירה או עקיפה.
"אתה גורם לי לחוש אשמה"
"את ממש מרגיזה אותי"
"שוב אנחנו עומדים לאחר בגללך"
"די, אני מיואשת ממך"
ואתם יודעים מה? אפילו....
"מה _אתם_ הייתם עושים..."?

שימו לב, שבכל הביטויים הללו מעורבת הבעה ישירה או עקיפה של רגש כבד.
נסו לדמיין את עצמכם שומעים משפט כזה,
(או משפט אחר שאתם ודאי כבר רגילים בו ומייד מדמיינים...).
לא נעים, נכון?
מכווץ, מרתיע, סוגר...

עכשיו נסו לבחון עם עצמכם את הגרסאות הללו:
"אני חשה אשמה"
"אני ממש כועס"
"הייתי שמח להגיע לפגישה בזמן"
"קשה לי"

מהצד השומע, זה הרבה פחות מכווץ וסוגר,
זה הרבה פחות מביע האשמה ישירה, יותר פותח, משחרר.

לשנות את ההוויה.
אבל דבר אחר גדול קורה כאן.
מהצד המשמיע - יוצאת אנרגיה אחרת ושונה.
מה הצד המשמיע מביע כאן בעצם?
בתוך הדברים מסתתרת הצהרה:
"אני אחראי לרגשותי, לתגובותי, למהלך חיי".
זה מביע המון!
כבר אמרנו קודם, זוכרים? כאשר אנו משנים את השפה,
אנו משנים משהו באנרגיה שלנו, בפנימיות, בהוויה.

אתם מבינים? השימוש ב"אתה" המאשים,
הינו חלק ממנטליות הקורבן.
אותה מנטליות המבקשת להסיר אחריות מכתפינו,
ולהטיל אותה על כתפי האחר.
כמובן שזה יותר נוח, אבל זה פוגע והורס,
גם בנו עצמנו, גם בבני הזוג שלנו,
וזה מחבל במערכת היחסים.

לפתוח את הלב באומץ
אנחנו אוהבים מאד לתת את הדוגמה,
שכאשר אני מצביע באצבע מאשימה כלפי מישהו,
שלש אצבעות מופנות בעצם אלי!
כן, אנחנו כולנו מהווים מראות קריסטליות אחד לשני.
כאשר אני מאשים מישהו במשהו,
אני בעצם מגלה משהו בתוך תוכי שזקוק לבחינה, לתיקון, להשלמה.
בכל פעם בה אנו מפנים אצבע מאשימה כלפי מישהו,
אנו בעצם עומדים בנקודת צומת,
בה אנו יכולים להתחיל תהליך פנימי של בירור.
כמובן שצריכה להיות שם בחירה חפשית, אך זו אפשרות.

תקשורת שמשתמשת ב"אתה" היא תקשורת שבאה ממקום של לב סגור.
במערכת יחסים טובה אנחנו רוצים לבוא ממקום של לב פתוח.
תקשורת שמדברת רק ב"אני" באה ממקום של אומץ, ממקום של לב פתוח.
זכרו - אנו מתקשרים בעזרת הרגשות והאנרגיה,
וכשהלב סגור - הצד השני מבחין בכך מיד,
גם אם אינו מודע למה עובר עליו ומדוע. הוא נסגר.
כשאני משתמש רק ב"אני" אני בעצם משדר:
"אני אחראי",
"אני מבין את חלקי בעניין",
"אני פתוח להקשיב ולהבין אותך"

לכן,
התאמנו בתקשורת שבאה ממקום של "אני",
לא בתקשורת שיש בה אצבע מאשימה,
אפילו לא כזו שנסתרת, בלתי ישירה.
בחנו את עצמכם ואת שפת הדיבור שלכם באופן מתמיד,
ותראו מה יקרה!!!
אנחנו מבטיחים לכם שזה יביא שינוי.