אחריות של מי זה(חלק II)???
אתם מוזמנים לכתוב אלינו ולבקש.
איך הכתפיים שלכם?
באמת....
איך הם? שילחו ידיים ובדקו.
אצל מרביתנו, הכתפיים תפוסות ועמוסות. בנושא האחריות, אנחנו מתנהלים הפוך. למה הכוונה? במאמר הקודם עסקנו בנושא האחריות האישית שלנו. נושא האחריות האישית הינו נושא עצום, והעבודה עליו אינה פוסקת ואינה מסתיימת.
גם מאמנים אישיים, מנהיגים, מנהלים בכירים ודומיהם, אנשים שבד"כ שמודעים היטב לנושא,
מוצאים עצמם שוב ושוב בוחנים את העניין ומוצאים עוד תחומי חיים שגם בהם הם עדיין לא באמת אחראים למציאות הפרטית שלהם ושבהם הם משאירים לאחרים לקבוע עבורם נתיבי התנהלות. היכן גבולות האחריות שלנו?
כאשר מדובר בנושא האחריות מול אחרים - אנחנו בדיוק ההיפך.
איננו מבחינים מתי האחריות שלנו מסתיימת.
זוכרים את דמות אטלס המיתולוגי הנושא את העולם על כתפיו?
אנו שוגים שוב ושוב בכך שאנו נושאים על כתפינו את כל העולם, אשתו ואחותו הצולעת... אנחנו לא משאירים לאחר את האחריות שלו לעצמו.
בהרבה מקרים כוונתנו המקורית טובה. אנו דואגים לאחר ורוצים להקל על חייו,
להסיר מעמסה מכתפיו, אבל כמעט בכל המקרים הללו, אנחנו מפספסים בגדול ויוצרים
מצבים שאפילו פוגעים במי שאנו רוצים בטובתו ומעכירים את מערכת היחסים.
אם נחבר את הרעיון המרכזי מהמאמר הקודם והנוכחי: "דע, היכן מתחילה האחריות שלך, והיכן היא מסתיימת". מדוע איננו מכירים בגבולות?
כמובן, שהכל מתחיל במודעות!
לעיתים תכופות יוצא לנו לעבוד עם אדם שחייו טרודים ולחוצים.
אנחנו חשים בכך לא רק בדיבור ובהתנהגות, אלא גם הגוף שלו צועק את זה.
כשאנו שואלים מה מטריד, מה לוחץ? התשובה האוטומטית נשלפת מהמותן.
יש לו ממה שיש לכולנו. עבודה, ילדים, תשלומים, התחיבויות, מטלות...
אבל ההבדל הוא, שהוא לוקח על עצמו עוד ועוד ועוד ואינו מודע לכך.
אנחנו פורטים את העניינים אחד לאחד, ושואלים "אחריות של מי זה?",
ובמרבית המקרים רואים לפתע אור בעיניים, ואנחת רווחה נשמעת.
"וואללה, זו לא אחריות שלי, וגם ההיא לא, ואת זה בכלל אף אחד לא ביקש ממני...".
לא נעים לומר, אבל לרוב, תחושת ההקלה נמשכת רק זמן קצר, כי אם אין שם מודעות,
האדם חוזר מהר מאד לדפוסי ההתנהלות המקוריים מבלי משים, ושוב מניח על כתפיו הכל. הצורך להיות בשליטה.
מהיכן נובע הקושי לוותר על אחריות לא לנו?
במימד האישי זה מתחיל ממקום מאד אופייני לעולם המערבי,
הצורך להיות בשליטה.
הצורך הזה מונע מאיתנו מלהיות בשליטה באמת. כבר כתבנו על הפרדוקס הזה רבות.
מגדלים ומחנכים אותנו מגיל אפס להיות ב"שליטה".
כאשר נלווה לצורך הזה פחד בסיסי שדברים לא יצליחו, לא יעבדו,
ואם (בד"כ) נלווית אליו גם מנה של חוסר בטחון עצמי,
הדרך היחידה שנשארת לאדם לוודא בבטחון שהדברים אכן ייעשו ועל פי דרכו,
היא לעשות אותם בעצמו, או לפקח עליהם באופן כה הדוק, עד כי הוא כמעט ועושה אותם.
לעיתים הגילוי הזה מעודן על ידי כך שהאדם רק מגלה דאגה, אבל המון.
מכירים את האמהות שלא נרדמות עד שה"ילד" חוזר בחמש לפנות בוקר מבילוי? מהיכן הכל מתחיל.
ודאי גם אלו מביניכם שעדיין לא גידלו ילדים יכולים לדמיין את אותו הורה,
שבשעה שהתינוק שלו לומד ללכת, הוא הולך אחריו צמוד צמוד, ולא נותן לו שום הזדמנות ליפול.
הוא לוקח על כתפיו את האחריות על לימוד ההליכה של הילד,
מבלי להיות מודע לכך שהוא בעצם "דופק את העניינים" לילד שלו. גם אחרי שהילד גדל קצת, הדפוס ממשיך.
בשכונה שבה בן גדל, בחולון, היתה אמא אחת, שהיתה רצה ברחוב אחרי הילד שלה בשעה שהיה רוכב על האופניים, עם כפית של אוכל או בננה ביד. סיפור אמיתי!
הילד מתחיל ללמוד בביה"ס, ועל מי האחריות להכנת השיעורים והמטלות?
הורים רבים רואים את הכנת השיעורים והמטלות כאחריותם האישית.
קל להבין מדוע אם כזו ל 3-4 ילדים כמעט יוצאת מדעתה.
דרך אגב, אם יש שאלות או נושאים מיוחדים שאתם רוצים שנתייחס אליהם בניוזלטר,אצל מרביתנו, הכתפיים תפוסות ועמוסות. בנושא האחריות, אנחנו מתנהלים הפוך. למה הכוונה? במאמר הקודם עסקנו בנושא האחריות האישית שלנו. נושא האחריות האישית הינו נושא עצום, והעבודה עליו אינה פוסקת ואינה מסתיימת.
גם מאמנים אישיים, מנהיגים, מנהלים בכירים ודומיהם, אנשים שבד"כ שמודעים היטב לנושא,
מוצאים עצמם שוב ושוב בוחנים את העניין ומוצאים עוד תחומי חיים שגם בהם הם עדיין לא באמת אחראים למציאות הפרטית שלהם ושבהם הם משאירים לאחרים לקבוע עבורם נתיבי התנהלות. היכן גבולות האחריות שלנו?
כאשר מדובר בנושא האחריות מול אחרים - אנחנו בדיוק ההיפך.
איננו מבחינים מתי האחריות שלנו מסתיימת.
זוכרים את דמות אטלס המיתולוגי הנושא את העולם על כתפיו?
אנו שוגים שוב ושוב בכך שאנו נושאים על כתפינו את כל העולם, אשתו ואחותו הצולעת... אנחנו לא משאירים לאחר את האחריות שלו לעצמו.
בהרבה מקרים כוונתנו המקורית טובה. אנו דואגים לאחר ורוצים להקל על חייו,
להסיר מעמסה מכתפיו, אבל כמעט בכל המקרים הללו, אנחנו מפספסים בגדול ויוצרים
מצבים שאפילו פוגעים במי שאנו רוצים בטובתו ומעכירים את מערכת היחסים.
אם נחבר את הרעיון המרכזי מהמאמר הקודם והנוכחי: "דע, היכן מתחילה האחריות שלך, והיכן היא מסתיימת". מדוע איננו מכירים בגבולות?
כמובן, שהכל מתחיל במודעות!
לעיתים תכופות יוצא לנו לעבוד עם אדם שחייו טרודים ולחוצים.
אנחנו חשים בכך לא רק בדיבור ובהתנהגות, אלא גם הגוף שלו צועק את זה.
כשאנו שואלים מה מטריד, מה לוחץ? התשובה האוטומטית נשלפת מהמותן.
יש לו ממה שיש לכולנו. עבודה, ילדים, תשלומים, התחיבויות, מטלות...
אבל ההבדל הוא, שהוא לוקח על עצמו עוד ועוד ועוד ואינו מודע לכך.
אנחנו פורטים את העניינים אחד לאחד, ושואלים "אחריות של מי זה?",
ובמרבית המקרים רואים לפתע אור בעיניים, ואנחת רווחה נשמעת.
"וואללה, זו לא אחריות שלי, וגם ההיא לא, ואת זה בכלל אף אחד לא ביקש ממני...".
לא נעים לומר, אבל לרוב, תחושת ההקלה נמשכת רק זמן קצר, כי אם אין שם מודעות,
האדם חוזר מהר מאד לדפוסי ההתנהלות המקוריים מבלי משים, ושוב מניח על כתפיו הכל. הצורך להיות בשליטה.
מהיכן נובע הקושי לוותר על אחריות לא לנו?
במימד האישי זה מתחיל ממקום מאד אופייני לעולם המערבי,
הצורך להיות בשליטה.
הצורך הזה מונע מאיתנו מלהיות בשליטה באמת. כבר כתבנו על הפרדוקס הזה רבות.
מגדלים ומחנכים אותנו מגיל אפס להיות ב"שליטה".
כאשר נלווה לצורך הזה פחד בסיסי שדברים לא יצליחו, לא יעבדו,
ואם (בד"כ) נלווית אליו גם מנה של חוסר בטחון עצמי,
הדרך היחידה שנשארת לאדם לוודא בבטחון שהדברים אכן ייעשו ועל פי דרכו,
היא לעשות אותם בעצמו, או לפקח עליהם באופן כה הדוק, עד כי הוא כמעט ועושה אותם.
לעיתים הגילוי הזה מעודן על ידי כך שהאדם רק מגלה דאגה, אבל המון.
מכירים את האמהות שלא נרדמות עד שה"ילד" חוזר בחמש לפנות בוקר מבילוי? מהיכן הכל מתחיל.
ודאי גם אלו מביניכם שעדיין לא גידלו ילדים יכולים לדמיין את אותו הורה,
שבשעה שהתינוק שלו לומד ללכת, הוא הולך אחריו צמוד צמוד, ולא נותן לו שום הזדמנות ליפול.
הוא לוקח על כתפיו את האחריות על לימוד ההליכה של הילד,
מבלי להיות מודע לכך שהוא בעצם "דופק את העניינים" לילד שלו. גם אחרי שהילד גדל קצת, הדפוס ממשיך.
בשכונה שבה בן גדל, בחולון, היתה אמא אחת, שהיתה רצה ברחוב אחרי הילד שלה בשעה שהיה רוכב על האופניים, עם כפית של אוכל או בננה ביד. סיפור אמיתי!
הילד מתחיל ללמוד בביה"ס, ועל מי האחריות להכנת השיעורים והמטלות?
הורים רבים רואים את הכנת השיעורים והמטלות כאחריותם האישית.
קל להבין מדוע אם כזו ל 3-4 ילדים כמעט יוצאת מדעתה.
בקיצור, כמו שאתם רואים, הרבה מתחיל מהבית.
ההשלכות של אחריות חסרת גבולות.
חשוב להבין את ההשלכות שיש לנושא כלפי אלו שבסביבה המיידית של האדם ה"אחראי".
מה הוא משדר להם???
"אני לא סומך עליך!". "אתה לא מסוגל!!!".
לא חשוב איך הוא ינסה להסתיר זאת מעצמו או מאחרים, להסוות זאת באהבה ועוד...
עכשיו שימו עצמכם בנעליו של המסכן, נשוא אותה אהבה. אילו רגשות מציפים אותו?
תיסכול, כעס, רצון למרוד, סגירות, חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי ועוד...
כמובן שזה יוצר הרגל של חוסר אחריות אישית וחוסר יזימה,
שמובילה אוטומטית לתגובה מצד האדם ה"אחראי"...
"למה אתה כל כך חסר אחריות?", או - "למה אתה לא עושה משהו עם עצמך?"
אתם קולטים כבר את מעגל הקסמים? גם בעולם העסקים ומקומות העבודה חוזרת על עצמה אותה תמונה.
יש את אותו אדם, בד"כ בעל משרה ומעמד (אך לא תמיד), שלוקח על כתפיו את כל האחריות,
גם על דברים שכלל אינם בתחומי הגדרת תפקידו. לעיתים גם של אלו הממונים עליו.
הוא יוצר סביבו שורה של הרגלים רעים.
אם יש "פראייר" שעושה הכל, אז למה לטרוח?
או מאידך - "ממילא לא סומכים עלי. למה שבכלל אנסה?" איך זה משפיע על הזוגיות?
אנו נתקלים בתופעות הללו שוב ושוב בהרבה תהליכים זוגיים.
בני זוג ממהרים ליצור הרגלים של אחריות מיותרת, הרבה מתוך אהבה.
הם לוקחים אחריות לא רק על עשייה והתנהלות, אלא גם על הרגשות של בני זוגם.
זה לא הגיוני!!! האם אנו יודעים תמיד בדיוק מה הם הרגשות של אדם אחר?
אפילו אם אנחנו חיים לצידו כבר 30 שנה?
שוב - הם לא סומכים, לא בוטחים.
"הוא סגור, לא יודע להתבטא", "היא עצורה, קשה לה להתחבר למיניות שלה"...
איפה הם, ואיפה האמת.
אנו נותנים להם לעבור חוויות שמראות להם דרך הגוף שהם יכולים לבטוח זה בזה,
לסמוך אחד על השני בכל. לדעת שיש בצד השני מישהו חזק ומסוגל.
ואנחנו חוזרים ושואלים שוב ושוב ושוב "אחריות של מי זה?".
השאלה הזו כל כך חזקה, כל כך מעוררת מחשבות, מעוררת מודעות אישית גבוהה.
היא כל כך חזקה ויעילה עד שפעמים רבות אנו נותנים אותה כ"שעורי בית"
(כן כן, באמת, אנחנו נותנים שעורי בית בתהליכים).
לעבור שבוע-שבועיים-חודש ולשאול את עצמנו כל הזמן "אחריות של מי זה?" לסיכום...
זה מאתגר וקשה מאד לוותר. ההרגל כל כך עמוק, הדפוס כה נוקשה.
קשה לוותר על השליטה, על הרצון שהכל ייעשה במקום, בזמן ובדרך שלי.
הרבה עבודה יש שם, בנושא הזה,
אבל הפירות של אותה עבודה, התוצאות, הן מדהימות בעוצמתן,
ותורמות כה הרבה לאיכות החיים,
עד שהן מצדיקות כל אתגר. בקרוב ייכנס לתוקפו החוק החדש למניעת דואר זבל.
מי שלא ישלח אישור על כך שהוא מעוניין לקבל עדכונים במייל, לא יוכל לקבלם.
לכן, רצינו להזכיר לכם, שתאשרו את רצונכם לקבל עדכונים שוטפים במייל,
כי אחרת לא תוכלו..... המממממ... בעצם.... אחריות של מי זה???
:-)
חשוב להבין את ההשלכות שיש לנושא כלפי אלו שבסביבה המיידית של האדם ה"אחראי".
מה הוא משדר להם???
"אני לא סומך עליך!". "אתה לא מסוגל!!!".
לא חשוב איך הוא ינסה להסתיר זאת מעצמו או מאחרים, להסוות זאת באהבה ועוד...
עכשיו שימו עצמכם בנעליו של המסכן, נשוא אותה אהבה. אילו רגשות מציפים אותו?
תיסכול, כעס, רצון למרוד, סגירות, חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי ועוד...
כמובן שזה יוצר הרגל של חוסר אחריות אישית וחוסר יזימה,
שמובילה אוטומטית לתגובה מצד האדם ה"אחראי"...
"למה אתה כל כך חסר אחריות?", או - "למה אתה לא עושה משהו עם עצמך?"
אתם קולטים כבר את מעגל הקסמים? גם בעולם העסקים ומקומות העבודה חוזרת על עצמה אותה תמונה.
יש את אותו אדם, בד"כ בעל משרה ומעמד (אך לא תמיד), שלוקח על כתפיו את כל האחריות,
גם על דברים שכלל אינם בתחומי הגדרת תפקידו. לעיתים גם של אלו הממונים עליו.
הוא יוצר סביבו שורה של הרגלים רעים.
אם יש "פראייר" שעושה הכל, אז למה לטרוח?
או מאידך - "ממילא לא סומכים עלי. למה שבכלל אנסה?" איך זה משפיע על הזוגיות?
אנו נתקלים בתופעות הללו שוב ושוב בהרבה תהליכים זוגיים.
בני זוג ממהרים ליצור הרגלים של אחריות מיותרת, הרבה מתוך אהבה.
הם לוקחים אחריות לא רק על עשייה והתנהלות, אלא גם על הרגשות של בני זוגם.
זה לא הגיוני!!! האם אנו יודעים תמיד בדיוק מה הם הרגשות של אדם אחר?
אפילו אם אנחנו חיים לצידו כבר 30 שנה?
שוב - הם לא סומכים, לא בוטחים.
"הוא סגור, לא יודע להתבטא", "היא עצורה, קשה לה להתחבר למיניות שלה"...
איפה הם, ואיפה האמת.
אנו נותנים להם לעבור חוויות שמראות להם דרך הגוף שהם יכולים לבטוח זה בזה,
לסמוך אחד על השני בכל. לדעת שיש בצד השני מישהו חזק ומסוגל.
ואנחנו חוזרים ושואלים שוב ושוב ושוב "אחריות של מי זה?".
השאלה הזו כל כך חזקה, כל כך מעוררת מחשבות, מעוררת מודעות אישית גבוהה.
היא כל כך חזקה ויעילה עד שפעמים רבות אנו נותנים אותה כ"שעורי בית"
(כן כן, באמת, אנחנו נותנים שעורי בית בתהליכים).
לעבור שבוע-שבועיים-חודש ולשאול את עצמנו כל הזמן "אחריות של מי זה?" לסיכום...
זה מאתגר וקשה מאד לוותר. ההרגל כל כך עמוק, הדפוס כה נוקשה.
קשה לוותר על השליטה, על הרצון שהכל ייעשה במקום, בזמן ובדרך שלי.
הרבה עבודה יש שם, בנושא הזה,
אבל הפירות של אותה עבודה, התוצאות, הן מדהימות בעוצמתן,
ותורמות כה הרבה לאיכות החיים,
עד שהן מצדיקות כל אתגר. בקרוב ייכנס לתוקפו החוק החדש למניעת דואר זבל.
מי שלא ישלח אישור על כך שהוא מעוניין לקבל עדכונים במייל, לא יוכל לקבלם.
לכן, רצינו להזכיר לכם, שתאשרו את רצונכם לקבל עדכונים שוטפים במייל,
כי אחרת לא תוכלו..... המממממ... בעצם.... אחריות של מי זה???
:-)
אתם מוזמנים לכתוב אלינו ולבקש.
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.
