XXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
משיב הרוח ומוריד הגשם
טנטרה מלמדת אותנו, שכאשר אצלנו מבפנים הכל בסדר, אז העולם מבחוץ גם בסדר.
כאשר אנחנו נמצאים בהרמוניה, אזי כל היקום נמצא בהרמוניה איתנו.
וזה בעצם מה שקורה בכל פעם ופעם. כשאנחנו "מסתדרים", הכל סביבנו מסתדר. הסדר הפנימי הזה, הוא לא יכול להיות מזוייף או כפוי, כי אז אנחנו נשארים חצויים מבפנים.
אם נכפה על עצמנו שינוי, רק נדחיק אותו אל תת ההכרה, אבל הבעיה נשארת שם חיה ובועטת. אז מה כן?
בדיוק ההיפך. לשחרר, להיות ספונטניים, טבעיים, זורמים. לבחור בחופש.
לזרוק את כבלי השיעבוד למסגרות, למוסכמות.
החברה סביב לא תמיד תאהב את זה. החברה אוהבת צייתנות, הליכה בתלם. לכן, טנטרה היא דרך המרד.
כבר כתבנו על כך פעם, על המרד הזה. זה אינו מרד בחברה, זו ודאי אינה הפיכה.
זהו מרד אינדיווידואלי, פנימי, נגד המוסרות והכבלים הפנימיים שמנהלים לנו את החיים,
במקום שאנו ננהל אותם.
הייתם פעם בסדנה ועבדתם בכיסוי עיניים?
זוכרים את ההרגשה ברגע שכיסוי העיניים מוסר?
אז זהו, בדיוק כך מרגישים. אחרי שמסתובבים עם גבולות ומחסומים ומוסכמות שאינן שלנו,
ואז, ברגע של החלטה ומתן רשות לעצמנו, מסירים אותם, ומתמסרים לחופש. אז בפעם הבאה, כשקשה לכם, המלצה אישית חמה מכל הלב,
תעצמו לרגע עיניים, קחו נשימה עמוקה, ותרשו לחיוך לעלות על הפנים,
ותגדילו אותו עוד קצת,
ועוד קצת,
ואז, תתבוננו שוב במצב,
ותראו איך הכל מצחיק וחסר משמעות. את הקשת המדהימה שבתמונה צילמנו בדרך חזרה מפסטיבל זורבה בפסח 2006.
בשבוע שעבר, עברו עלי (בן) יומיים לא משהו.
מכירים אותם, ימים כאלה? לכולנו יש כמותם פה ושם.
וזה לא חשוב כמה אתה מתורגל בחשיבה חיובית וכו'. נופלים עליך דברים בבת אחת...
מסוג הדברים הללו, שמכווצים אותך, מפריעים לך בכיס ובנשמה, טורדים את המנוחה.
וזה נחמד לחשוב ולדעת, שאם לא היית כל כך מתורגל בלקבל כל דבר כמו שהוא, בלחשוב חיובי,
היית עובר את זה הרבה יותר קשה, הרבה יותר מלחיץ,
עדיין, כשאתה פותח עוד מכתב עם איזה חוב מפתיע שלא ידעת על קיומו, והוא מצטרף לרשימה...
לא צריך להמשיך, נכון? כולנו מכירים את זה היטב. ואז, הגיע יום שלישי בערב.
ישבנו עם קבוצת חברים טובים אצלנו בבית, למדיטציה. כתמיד, היתה אוירה נפלאה ומיוחדת,
אלו אנשים מיוחדים אחד אחד (בעצם, מי לא?) ותמיד קורים דברים נהדרים במחיצתם.
המדיטציה התחילה. מוזיקה רוגעת, נשימות עמוקות, לאט לאט נכנסתי עמוק לתוך עצמי.
את המשך ההנחייה של נירית, שמעתי כמו מגיע אלי מבעד למסך עשן מרוחק, נלווה לקולות הנשימה של חברי לקבוצה.
הלכתי והעמקתי בתוככי עצמי, נושם, רגוע, ואור נפלא עטף אותי.
כשאני במדיטציה עמוקה, אני יכול להשאיר את הגוף שלי כאן למטה, ולעלות למימדים אחרים.
הפרספקטיבה שלי הלכה והשתנתה לאיטה. הכל הלך ונעשה קטן יותר, חסר משמעות יותר ויותר.
התבוננתי בהכל, והרשיתי לעצמי להעלות חיוך. דברים נראו משעשעים יותר.
ככל שהחיוך הלך וגדל, כך כל אותם דברים מטרידים ומדאיגים נראו יותר מצחיקים, אפילו, מטומטמים.
ומשם, מ"למעלה" (השד יודע איפה זה :-) הכל הפך כה חסר משמעות וערך, שפשוט פרצתי בצחוק אדיר.
אבל,
כולם סביבי במדיטציה עמוקה, ולא רציתי להפריע, אז התגלגלתי מצחוק, אבל בדממה. זה מוטרף משהו,
ולכן זה הצחיק אותי עוד יותר. לא יכולתי להפסיק לצחוק, הבטן כבר כאבה לי, אבל לא הוצאתי הגה.
בכל פעם שנזכרתי באיזה חשבון שצריך לשלם, או בעיה שנתקלתי בה לאחרונה, זה יצר פרץ צחוק גדול יותר.
והצחוק הזה, היה המדיטציה הכי טובה בעולם עבורי. כשהסתיימה המדיטציה, הרשתי לצחוק להתגלגל החוצה,
ולהדביק את כולם. אחרי שנרגעתי, חשתי הקלה עצומה, ורוגע מדהים עטף אותי.
מכאן והלאה, פתאום הכל סביבי כאילו הסתדר מעצמו. שום דבר לא הטריד. החוב הגדול התברר כבכלל לא שלי,
השמש בחוץ זרחה וליטפה, אפילו הטלפון שדמם חזר לפתע לצלצל בתדירות משמחת.
ואז,
נזכרתי בסיפור טנטרי מקסים שקרל יונג אהב להשתמש בו
(הסיפור בעצם בא מטאו, נגזרת של הטנטרה) , שכל כך מייצג את כל מה שקרה.
מכירים אותם, ימים כאלה? לכולנו יש כמותם פה ושם.
וזה לא חשוב כמה אתה מתורגל בחשיבה חיובית וכו'. נופלים עליך דברים בבת אחת...
מסוג הדברים הללו, שמכווצים אותך, מפריעים לך בכיס ובנשמה, טורדים את המנוחה.
וזה נחמד לחשוב ולדעת, שאם לא היית כל כך מתורגל בלקבל כל דבר כמו שהוא, בלחשוב חיובי,
היית עובר את זה הרבה יותר קשה, הרבה יותר מלחיץ,
עדיין, כשאתה פותח עוד מכתב עם איזה חוב מפתיע שלא ידעת על קיומו, והוא מצטרף לרשימה...
לא צריך להמשיך, נכון? כולנו מכירים את זה היטב. ואז, הגיע יום שלישי בערב.
ישבנו עם קבוצת חברים טובים אצלנו בבית, למדיטציה. כתמיד, היתה אוירה נפלאה ומיוחדת,
אלו אנשים מיוחדים אחד אחד (בעצם, מי לא?) ותמיד קורים דברים נהדרים במחיצתם.
המדיטציה התחילה. מוזיקה רוגעת, נשימות עמוקות, לאט לאט נכנסתי עמוק לתוך עצמי.
את המשך ההנחייה של נירית, שמעתי כמו מגיע אלי מבעד למסך עשן מרוחק, נלווה לקולות הנשימה של חברי לקבוצה.
הלכתי והעמקתי בתוככי עצמי, נושם, רגוע, ואור נפלא עטף אותי.
כשאני במדיטציה עמוקה, אני יכול להשאיר את הגוף שלי כאן למטה, ולעלות למימדים אחרים.
הפרספקטיבה שלי הלכה והשתנתה לאיטה. הכל הלך ונעשה קטן יותר, חסר משמעות יותר ויותר.
התבוננתי בהכל, והרשיתי לעצמי להעלות חיוך. דברים נראו משעשעים יותר.
ככל שהחיוך הלך וגדל, כך כל אותם דברים מטרידים ומדאיגים נראו יותר מצחיקים, אפילו, מטומטמים.
ומשם, מ"למעלה" (השד יודע איפה זה :-) הכל הפך כה חסר משמעות וערך, שפשוט פרצתי בצחוק אדיר.
אבל,
כולם סביבי במדיטציה עמוקה, ולא רציתי להפריע, אז התגלגלתי מצחוק, אבל בדממה. זה מוטרף משהו,
ולכן זה הצחיק אותי עוד יותר. לא יכולתי להפסיק לצחוק, הבטן כבר כאבה לי, אבל לא הוצאתי הגה.
בכל פעם שנזכרתי באיזה חשבון שצריך לשלם, או בעיה שנתקלתי בה לאחרונה, זה יצר פרץ צחוק גדול יותר.
והצחוק הזה, היה המדיטציה הכי טובה בעולם עבורי. כשהסתיימה המדיטציה, הרשתי לצחוק להתגלגל החוצה,
ולהדביק את כולם. אחרי שנרגעתי, חשתי הקלה עצומה, ורוגע מדהים עטף אותי.
מכאן והלאה, פתאום הכל סביבי כאילו הסתדר מעצמו. שום דבר לא הטריד. החוב הגדול התברר כבכלל לא שלי,
השמש בחוץ זרחה וליטפה, אפילו הטלפון שדמם חזר לפתע לצלצל בתדירות משמחת.
ואז,
נזכרתי בסיפור טנטרי מקסים שקרל יונג אהב להשתמש בו
(הסיפור בעצם בא מטאו, נגזרת של הטנטרה) , שכל כך מייצג את כל מה שקרה.
|
בכפר אחד, לא ירד גשם זמן רב והסבל מהבצורת היה רב. הכל יבש סביב. ביאושם, החליטו התושבים להזמין את מוריד הגשם (rainmaker). משלחת נשלחה אליו לעיירה הרחוקה בה התגורר, עם בקשה בהולה להגיע מהר ככל שניתן כדי להוריד גשם על שדותיהם החרבים. מוריד הגשם, אדם זקן וחכם, הבטיח לעשות כן בתנאי שיקבל בקתה מרוחקת ומבודדת מחוץ לכפר, בה יוכל להתבודד למשך שלשה ימים. אין צורך לספק אוכל או משקה. לאחר מכן, יבחן מה ניתן לעשות. מבוקשו ניתן לו. בערב היום השלישי החל גשם ברכה כבד לרדת. המון נסער, מלא הערכה והכרת תודה החל לעלות לרגל אל הבקתה המבודדת. "איך עשית זאת? ספר לנו בבקשה" כה פשוט, ענה מוריד הגשם. כל מה שעשיתי משך שלשת הימים היה לארגן את עצמי ולסדר את עצמי מבפנים. כי אני יודע, שכאשר אני נמצא בסדר וארגון מבפנים, כל העולם מבחוץ יתנהל גם בסדר וארגון, והבצורת חייבת לפנות את מקומה לגשם. |
כאשר אנחנו נמצאים בהרמוניה, אזי כל היקום נמצא בהרמוניה איתנו.
וזה בעצם מה שקורה בכל פעם ופעם. כשאנחנו "מסתדרים", הכל סביבנו מסתדר. הסדר הפנימי הזה, הוא לא יכול להיות מזוייף או כפוי, כי אז אנחנו נשארים חצויים מבפנים.
אם נכפה על עצמנו שינוי, רק נדחיק אותו אל תת ההכרה, אבל הבעיה נשארת שם חיה ובועטת. אז מה כן?
בדיוק ההיפך. לשחרר, להיות ספונטניים, טבעיים, זורמים. לבחור בחופש.
לזרוק את כבלי השיעבוד למסגרות, למוסכמות.
החברה סביב לא תמיד תאהב את זה. החברה אוהבת צייתנות, הליכה בתלם. לכן, טנטרה היא דרך המרד.
כבר כתבנו על כך פעם, על המרד הזה. זה אינו מרד בחברה, זו ודאי אינה הפיכה.
זהו מרד אינדיווידואלי, פנימי, נגד המוסרות והכבלים הפנימיים שמנהלים לנו את החיים,
במקום שאנו ננהל אותם.
הייתם פעם בסדנה ועבדתם בכיסוי עיניים?
זוכרים את ההרגשה ברגע שכיסוי העיניים מוסר?
אז זהו, בדיוק כך מרגישים. אחרי שמסתובבים עם גבולות ומחסומים ומוסכמות שאינן שלנו,
ואז, ברגע של החלטה ומתן רשות לעצמנו, מסירים אותם, ומתמסרים לחופש. אז בפעם הבאה, כשקשה לכם, המלצה אישית חמה מכל הלב,
תעצמו לרגע עיניים, קחו נשימה עמוקה, ותרשו לחיוך לעלות על הפנים,
ותגדילו אותו עוד קצת,
ועוד קצת,
ואז, תתבוננו שוב במצב,
ותראו איך הכל מצחיק וחסר משמעות. את הקשת המדהימה שבתמונה צילמנו בדרך חזרה מפסטיבל זורבה בפסח 2006.
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.אנו נשלח מידי פעם עידכונים לגבי פעילויות. אנו מבטיחים לכם כי כתובת המייל שלכם לא תועבר לשום גורם שהוא וכי לא נעשה בה כל שימוש מלבד לעדכן אתכם בפעילויות כל עוד תחפצו בכך.
