XXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
לחיות את הרגע, כאן ועכשיו
אנחנו שומעים את הביטוי הזה כל כך הרבה, עד שהוא כבר הפך אצל רבים לפתגם מדוקלם, שלא באמת מוצא את ביטויו עד הסוף.
מה באמת המשמעות של "כאן ועכשיו"?
ההיגיון יכול לתפוש את המשמעות של ההסבר התיאורטי. הרי העבר אינו קיים כבר, הוא אינו אמיתי, הוא רק זיכרון. העתיד עדיין לא כאן, ולכן אינו קיים. קיים רק הרגע הנוכחי. (במאמר מוסגר, האמירה הזו היא רק בפשט של איך אנו חווים את החיים, כי היום ברור לנו שהזמן אינו נע רק קדימה, וכי ייתכנו מציאויות מקבילות, אבל לא נסתבך באלה). כאשר אנחנו נצמדים לזכרונות העבר, או פוחדים ממה שיילד העתיד לבוא, ההווה שלנו מעוות ע"י כל הסרטים שאנחנו מריצים בראש. מכירים אותם, את הסרטים האלה? ודאי. הרי כולנו מריצים אותם. מי יותר ומי פחות.
אחד מרעיונות היסוד של הטנטרה הינו לחיות את הרגע, כאן ועכשיו. למצות כל חווייה במלוא החושים, וקיימות מדיטציות שונות ותרגילים שונים שעובדים על הנושא. בחרנו הפעם להביא בפניכם את ה"כאן ועכשיו" ממקום של חווייה אישית עוצמתית שעבר בן.
מאז ומתמיד כנראה, הייתי טנטריקה, רק שלא ידעתי את זה. מיום שנחשפתי לטנטרה ולעקרונות הרוחניים שלה, הבנתי דברים והכל הסתדר לי פתאום בראש כל כך יפה. כשאני מעלה בזכרוני ארועים מהעבר אני קולט, שתמיד חייתי כך, אך כעת, הידיעה של העקרונות מחדדת מאד את כל הנקודות והופכת הכל ליותר מודע. בקיץ 1982, הייתי בחור צעיר שזה עתה שוחרר משירות סדיר. כשפרצה מלחמת של"ג, גוייסתי ערב המלחמה לשירות המילואים הראשון שלי עם חטיבת הצנחנים המרכזית. לא קל להתחיל מלחמה עם חבורת אנשים שאתה לא מכיר אף אחד מהם.
כשנכנסנו ללבנון, נענו על הציר המזרחי, מלווים את הטנקים של חטיבה 7 שנעו על הכביש. בוקר היום השלישי ללחימה היה קשה במיוחד. בלילה שקדם לו עברנו אירוע קשה, במהלכו נהרג חבר ונפצעו עוד ארבעה, כולם מהנגמ"ש שלי. אני עצמי כמעט נהרגתי באותו אירוע, והתחושה היתה קשה מנשוא. המשכנו לנוע על הציר תוך שאני מגייס את כל תעצומות הנפש שלי להמשיך לתפקד כרגיל.
היה דוקא בוקר קייצי נעים ויפה. לבנון היא ארץ מדהימה ביופיה והכל סביב ירוק ופורח. לראשונה אחרי יומיים מעופשים בבטן הנגמ"ש יכולתי לעמוד עם הגוף בחוץ, לספוג אור שמש ולנשום קצת אויר צח.
שיירת הטנקים הגיעה לפאתי כפר, ואז ברגע אחד הופרה האידיליה. הטנק הראשון בשיירה ספג פגיעת טיל ישירה שלוותה במטח אש כבד שנורה מבתי הכפר. טנק נוסף שעקף אותו וניסה להמשיך ולהתקדם ספג גם הוא פגיעה ישירה שהורידה כבר את מפלס היהירות לאפס. אחרי שתי הפגיעות האלו קידמו לפאתי הכפר כוחות של "גבעתי" שזה עתה הוקמה וגם אלו ספגו אש כבדה ונפגעים שבקושי חולצו לאחור.
היתה הבנה שכך זה לא יילך. לכן, הורידו אותנו כוחות הצנחנים, מהנגמ"שים לנוע באיגוף רגלי של 10 ק"מ דרך השטח, לטפס על ההר עליו שכן הכפר, להשתלט על מוצב חפור בתעלות בראש ההר, ולטהר את הכפר מלמעלה. היתה דרך קשה. חלק מהאנשים לא היו בכושר, ונאלצנו לסחוב גם את הציוד שלהם ולעיתים גם אותם. התחלנו לטפס בשביל תלול במעלה ההר. הטיפוס רק הכביד עוד יותר על אלו המתקשים לעמוד במשימה והפך את התנועה לא רק למכבידה אלא אף למסוכנת. איך נוכל להגיב אם ניתקל? איך נסתער על יעד מבוצר עם כל הקשיים האלו?
ככל שהלכנו והתקרבנו אל ה"פיתה הסורית", המוצב החפור בראש ההר, המתח הלך וגבר. המועקה הנפשית הגדולה מארועי הלילה הקודם עוד לא התפנתה, והמוות עדיין הרגיש קרוב מתמיד. הקיבה הופכת לאט לאט ליציקת בטון עצבנית, והאזניים כבר יכולות לדמיין את הדף האויר המחריד שלמדתי להכיר כשכדור עובר לך סנטימטר מהאוזן.
כבר ממש קרובים מאד, הדיבורים כבר פסקו לחלוטין וההליכה הפכה חרישית ודוממת עד כמה שניתן. הגוף כבר נדרך, מוכן לכל.
ואז, לרגע, הכל קפא ונעלם. ממש מולי צמחו להם שיחי אחירותם מהגדולים שראיתי בימי חיי, עמוסי פרחים צהובים בוהקים שהפיצו ריח משכר ונפלא למרחק של עשרות מטרים סביב. מאות דבורים סבבו את השיחים והפרו את דממת המוות ששררה בזמזום מוטרף. לפתע, הכל סביבי הזדכך לחדות הנקייה של אותו הרגע ממש. לכמה רגעים הכל נעלם והתפנה, רגעי האימה של אמש, קשיי המסע, החשש ממטח האש הראשון בהסתערות והסיכוי הממשי והגבוה להפגע. כל אלו לא היו ולא התקיימו. הייתי רק אני והטבע המדהים הזה, מיקרוקוסמוס צהוב, ריחני ושוקק חיים, כמו קורא לי "בוא תתמסר, תהנה מהצבעים, תתבשם בריח ותקשיב לזמזום של כל דבורה, כי אולי עוד רגע כבר לא תוכל עוד.” הרגע הזה היה חזק מכל. היכולת הזו, לנתק את כל מה שקרה בעבר, ויקרה בעתיד, אולי אפילו עוד כמה שניות, ולהתמסר באופן מוחלט לרגע הנוכחי, המזוקק, היתה חדשה לי. אולי כבר חוויתי רגעים כאלו בעבר, אבל העוצמה שהיתה שם, בקיצוניות שנעה בין ריח המוות לריח האחירותם, הגבירה את רמת המודעות שלי וחקקה אותה בסלע. יום לאחר מכן בשעת צהריים בשיא היום, נע הגדוד שלנו על ציר עפר, דוהר קדימה אל עבר דמשק. בגזרה הזו כבר ידענו, נמצא הקומנדו של ריפעאת אסד, יחידת החי"ר הטובה ביותר של הסורים. הנגמ"ש הראשון נתקל במארב של טילי נ.ט. וירי וחילץ לאחור. ירדנו בריצה מהכלים ופתחנו בהסתערות אל עבר המארב. הכוחות האורבים היו ממוקמים במסולעת גדולה שחלשה על שדה חיטה שגבל בשדה עפר. גם בתוך החיטה הבשלה היו סורים. תוך שניות אני מוצא את עצמי מסתער, רץ ויורה בשדה עפר חשוף בלי אבן אחת קטנה להסתתר מאחוריה. כדי לצמצם את סיכויי הפגיעה רצנו כל פעם מטר שניים ונשכבנו על האדמה. הייתי עמוס במכשיר קשר וציוד נוסף, וההסתערות גבתה ממני את כל האנרגיה שלי, למרות שהייתי בכושר גבוה. כשהתקרבנו למסולעת כבר היו פני מלאות עפר, והריאות כך נדמה, מלאות לא פחות. העייפות כבר נתנה אותותיה וצימצמה את הכח לקום ולהמשיך להסתער. הלכנו והתקרבנו אל המסולעת ושנייה לפני שעמדנו להשליך רימונים פנימה אל הסלעים, יצרנו רגע הפוגה להחלפת כוחות ומחסניות. שכבתי על האדמה החשופה, כמו כולם בשיא המתח לפני הכניסה למסולעת. הרמתי את מבטי מהאדמה וממש מול עיני עמד צמח קטנטן של פול. לא יותר מ-10ס"מ גובהו, והוא פורח בפרחים פרפרניים קטנים ועדינים. כל כולו יופי שברירי בתוך כל המולת הירי וריח אבק השריפה, כאילו לא היו קיימים כלל. שוב, חזרו אלי רגעי הקסם הללו. אני שוכב על אדמה חשופה, בסכנת חיים מיידית ומוחשית, ולרגע אחד, שוודאי היה קצר מ-10 שניות אך נדמה היה כנצח, העבר שרק נגמר לפני שניות מעטות, והעתיד הודאי לחלוטין שיחל תוך שניות בודדות לא היו קיימים כלל. היה שם רק צמח קטנטן עם פרחיו היפיפיים ואני, המתבונן, הצופה, מקבל לידיו רגע שלא יימחה מהזיכרון גם אחרי שנים ארוכות. ימים ארוכים של לחימה ידענו, גם אחרי שרשמית נכנסה לתוקפה הפסקת האש. הבגדים לא ירדו מגופנו יום ולילה, וה M16 הפך חלק אינטגרלי מגופנו. היינו מסתובבים איתו כמו אקדח ביד, וישנים איתו ביד במשך הלילה. כך, כשהישרדות מרגע לרגע היא חוויית החיים המתמשכת, צילצל במוחי האסימון האחרון ששינה את חיי לעד. יצאתי לחופשה קצרה הביתה. את הדרך לקריית שמונה עוד עשינו מלווים בירי ומטען צד, ובאוטובוס מקריית שמונה הביתה ישנתי רצוף. התעוררתי באוטובוס שנסע ברחובות חולון אל בית הורי. ישבתי והתבוננתי הלום רעם, באנשים בוהים בחלונות ראווה כאילו כלום לא קרה. כאילו החיים לא עומדים כל רגע ורגע בסימן שאלה אחד גדול. לא יכולתי לקלוט. הרי שלש-ארבע שעות קודם לכן עוד נלחמתי לשרוד וברגע אחד עברתי כאילו למימד אחר. מאותו רגע ועד לכתיבת שורות אלה, אני חי את הרגע, משניה לשניה, כאילו הרגע הזה הינו האחרון בחיי. טנטרה, או לא טנטרה??? בן.
מה באמת המשמעות של "כאן ועכשיו"?
ההיגיון יכול לתפוש את המשמעות של ההסבר התיאורטי. הרי העבר אינו קיים כבר, הוא אינו אמיתי, הוא רק זיכרון. העתיד עדיין לא כאן, ולכן אינו קיים. קיים רק הרגע הנוכחי. (במאמר מוסגר, האמירה הזו היא רק בפשט של איך אנו חווים את החיים, כי היום ברור לנו שהזמן אינו נע רק קדימה, וכי ייתכנו מציאויות מקבילות, אבל לא נסתבך באלה). כאשר אנחנו נצמדים לזכרונות העבר, או פוחדים ממה שיילד העתיד לבוא, ההווה שלנו מעוות ע"י כל הסרטים שאנחנו מריצים בראש. מכירים אותם, את הסרטים האלה? ודאי. הרי כולנו מריצים אותם. מי יותר ומי פחות.
אחד מרעיונות היסוד של הטנטרה הינו לחיות את הרגע, כאן ועכשיו. למצות כל חווייה במלוא החושים, וקיימות מדיטציות שונות ותרגילים שונים שעובדים על הנושא. בחרנו הפעם להביא בפניכם את ה"כאן ועכשיו" ממקום של חווייה אישית עוצמתית שעבר בן.
מאז ומתמיד כנראה, הייתי טנטריקה, רק שלא ידעתי את זה. מיום שנחשפתי לטנטרה ולעקרונות הרוחניים שלה, הבנתי דברים והכל הסתדר לי פתאום בראש כל כך יפה. כשאני מעלה בזכרוני ארועים מהעבר אני קולט, שתמיד חייתי כך, אך כעת, הידיעה של העקרונות מחדדת מאד את כל הנקודות והופכת הכל ליותר מודע. בקיץ 1982, הייתי בחור צעיר שזה עתה שוחרר משירות סדיר. כשפרצה מלחמת של"ג, גוייסתי ערב המלחמה לשירות המילואים הראשון שלי עם חטיבת הצנחנים המרכזית. לא קל להתחיל מלחמה עם חבורת אנשים שאתה לא מכיר אף אחד מהם.
כשנכנסנו ללבנון, נענו על הציר המזרחי, מלווים את הטנקים של חטיבה 7 שנעו על הכביש. בוקר היום השלישי ללחימה היה קשה במיוחד. בלילה שקדם לו עברנו אירוע קשה, במהלכו נהרג חבר ונפצעו עוד ארבעה, כולם מהנגמ"ש שלי. אני עצמי כמעט נהרגתי באותו אירוע, והתחושה היתה קשה מנשוא. המשכנו לנוע על הציר תוך שאני מגייס את כל תעצומות הנפש שלי להמשיך לתפקד כרגיל.
היה דוקא בוקר קייצי נעים ויפה. לבנון היא ארץ מדהימה ביופיה והכל סביב ירוק ופורח. לראשונה אחרי יומיים מעופשים בבטן הנגמ"ש יכולתי לעמוד עם הגוף בחוץ, לספוג אור שמש ולנשום קצת אויר צח.
שיירת הטנקים הגיעה לפאתי כפר, ואז ברגע אחד הופרה האידיליה. הטנק הראשון בשיירה ספג פגיעת טיל ישירה שלוותה במטח אש כבד שנורה מבתי הכפר. טנק נוסף שעקף אותו וניסה להמשיך ולהתקדם ספג גם הוא פגיעה ישירה שהורידה כבר את מפלס היהירות לאפס. אחרי שתי הפגיעות האלו קידמו לפאתי הכפר כוחות של "גבעתי" שזה עתה הוקמה וגם אלו ספגו אש כבדה ונפגעים שבקושי חולצו לאחור.
היתה הבנה שכך זה לא יילך. לכן, הורידו אותנו כוחות הצנחנים, מהנגמ"שים לנוע באיגוף רגלי של 10 ק"מ דרך השטח, לטפס על ההר עליו שכן הכפר, להשתלט על מוצב חפור בתעלות בראש ההר, ולטהר את הכפר מלמעלה. היתה דרך קשה. חלק מהאנשים לא היו בכושר, ונאלצנו לסחוב גם את הציוד שלהם ולעיתים גם אותם. התחלנו לטפס בשביל תלול במעלה ההר. הטיפוס רק הכביד עוד יותר על אלו המתקשים לעמוד במשימה והפך את התנועה לא רק למכבידה אלא אף למסוכנת. איך נוכל להגיב אם ניתקל? איך נסתער על יעד מבוצר עם כל הקשיים האלו?
ככל שהלכנו והתקרבנו אל ה"פיתה הסורית", המוצב החפור בראש ההר, המתח הלך וגבר. המועקה הנפשית הגדולה מארועי הלילה הקודם עוד לא התפנתה, והמוות עדיין הרגיש קרוב מתמיד. הקיבה הופכת לאט לאט ליציקת בטון עצבנית, והאזניים כבר יכולות לדמיין את הדף האויר המחריד שלמדתי להכיר כשכדור עובר לך סנטימטר מהאוזן.
כבר ממש קרובים מאד, הדיבורים כבר פסקו לחלוטין וההליכה הפכה חרישית ודוממת עד כמה שניתן. הגוף כבר נדרך, מוכן לכל.
ואז, לרגע, הכל קפא ונעלם. ממש מולי צמחו להם שיחי אחירותם מהגדולים שראיתי בימי חיי, עמוסי פרחים צהובים בוהקים שהפיצו ריח משכר ונפלא למרחק של עשרות מטרים סביב. מאות דבורים סבבו את השיחים והפרו את דממת המוות ששררה בזמזום מוטרף. לפתע, הכל סביבי הזדכך לחדות הנקייה של אותו הרגע ממש. לכמה רגעים הכל נעלם והתפנה, רגעי האימה של אמש, קשיי המסע, החשש ממטח האש הראשון בהסתערות והסיכוי הממשי והגבוה להפגע. כל אלו לא היו ולא התקיימו. הייתי רק אני והטבע המדהים הזה, מיקרוקוסמוס צהוב, ריחני ושוקק חיים, כמו קורא לי "בוא תתמסר, תהנה מהצבעים, תתבשם בריח ותקשיב לזמזום של כל דבורה, כי אולי עוד רגע כבר לא תוכל עוד.” הרגע הזה היה חזק מכל. היכולת הזו, לנתק את כל מה שקרה בעבר, ויקרה בעתיד, אולי אפילו עוד כמה שניות, ולהתמסר באופן מוחלט לרגע הנוכחי, המזוקק, היתה חדשה לי. אולי כבר חוויתי רגעים כאלו בעבר, אבל העוצמה שהיתה שם, בקיצוניות שנעה בין ריח המוות לריח האחירותם, הגבירה את רמת המודעות שלי וחקקה אותה בסלע. יום לאחר מכן בשעת צהריים בשיא היום, נע הגדוד שלנו על ציר עפר, דוהר קדימה אל עבר דמשק. בגזרה הזו כבר ידענו, נמצא הקומנדו של ריפעאת אסד, יחידת החי"ר הטובה ביותר של הסורים. הנגמ"ש הראשון נתקל במארב של טילי נ.ט. וירי וחילץ לאחור. ירדנו בריצה מהכלים ופתחנו בהסתערות אל עבר המארב. הכוחות האורבים היו ממוקמים במסולעת גדולה שחלשה על שדה חיטה שגבל בשדה עפר. גם בתוך החיטה הבשלה היו סורים. תוך שניות אני מוצא את עצמי מסתער, רץ ויורה בשדה עפר חשוף בלי אבן אחת קטנה להסתתר מאחוריה. כדי לצמצם את סיכויי הפגיעה רצנו כל פעם מטר שניים ונשכבנו על האדמה. הייתי עמוס במכשיר קשר וציוד נוסף, וההסתערות גבתה ממני את כל האנרגיה שלי, למרות שהייתי בכושר גבוה. כשהתקרבנו למסולעת כבר היו פני מלאות עפר, והריאות כך נדמה, מלאות לא פחות. העייפות כבר נתנה אותותיה וצימצמה את הכח לקום ולהמשיך להסתער. הלכנו והתקרבנו אל המסולעת ושנייה לפני שעמדנו להשליך רימונים פנימה אל הסלעים, יצרנו רגע הפוגה להחלפת כוחות ומחסניות. שכבתי על האדמה החשופה, כמו כולם בשיא המתח לפני הכניסה למסולעת. הרמתי את מבטי מהאדמה וממש מול עיני עמד צמח קטנטן של פול. לא יותר מ-10ס"מ גובהו, והוא פורח בפרחים פרפרניים קטנים ועדינים. כל כולו יופי שברירי בתוך כל המולת הירי וריח אבק השריפה, כאילו לא היו קיימים כלל. שוב, חזרו אלי רגעי הקסם הללו. אני שוכב על אדמה חשופה, בסכנת חיים מיידית ומוחשית, ולרגע אחד, שוודאי היה קצר מ-10 שניות אך נדמה היה כנצח, העבר שרק נגמר לפני שניות מעטות, והעתיד הודאי לחלוטין שיחל תוך שניות בודדות לא היו קיימים כלל. היה שם רק צמח קטנטן עם פרחיו היפיפיים ואני, המתבונן, הצופה, מקבל לידיו רגע שלא יימחה מהזיכרון גם אחרי שנים ארוכות. ימים ארוכים של לחימה ידענו, גם אחרי שרשמית נכנסה לתוקפה הפסקת האש. הבגדים לא ירדו מגופנו יום ולילה, וה M16 הפך חלק אינטגרלי מגופנו. היינו מסתובבים איתו כמו אקדח ביד, וישנים איתו ביד במשך הלילה. כך, כשהישרדות מרגע לרגע היא חוויית החיים המתמשכת, צילצל במוחי האסימון האחרון ששינה את חיי לעד. יצאתי לחופשה קצרה הביתה. את הדרך לקריית שמונה עוד עשינו מלווים בירי ומטען צד, ובאוטובוס מקריית שמונה הביתה ישנתי רצוף. התעוררתי באוטובוס שנסע ברחובות חולון אל בית הורי. ישבתי והתבוננתי הלום רעם, באנשים בוהים בחלונות ראווה כאילו כלום לא קרה. כאילו החיים לא עומדים כל רגע ורגע בסימן שאלה אחד גדול. לא יכולתי לקלוט. הרי שלש-ארבע שעות קודם לכן עוד נלחמתי לשרוד וברגע אחד עברתי כאילו למימד אחר. מאותו רגע ועד לכתיבת שורות אלה, אני חי את הרגע, משניה לשניה, כאילו הרגע הזה הינו האחרון בחיי. טנטרה, או לא טנטרה??? בן.
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.אנו נשלח מידי פעם עידכונים לגבי פעילויות. אנו מבטיחים לכם כי כתובת המייל שלכם לא תועבר לשום גורם שהוא וכי לא נעשה בה כל שימוש מלבד לעדכן אתכם בפעילויות כל עוד תחפצו בכך.
