XXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXx XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
המדרגות של דליה...
עד כמה אנו כבולים בגבולות שלנו אנו? עד כמה חזקים הם?
האם אנחנו באמת מכירים את גבולותינו ומגבלותינו? או שאנו כבולים בדיעות קדומות על עצמנו ועל יכולתנו?
עד כמה אנו עצמנו חוסמים את דרכנו לחלומות הגדולים שלנו?
טנטרה מלמדת אותנו להיות כל הזמן על המשמר ולבחון ללא הפסק את גבולותינו. הסיפור הבא (שקיבלנו רשות לפרסמו) אמיתי לחלוטין, לבד מהשם ששונה כדי לשמור על פרטיות.
אנו עצמנו נדהמנו מעוצמת האירועים. דליה הגיעה אלינו בגיל 56 לעבודה תהליכית על מנת שנסייע לה בנושאים שונים עימם התמודדה תקופה ארוכה לפני שהחליטה להביא שינוי לחייה. כבר במפגש הראשון יכולנו להבחין בהליכה מהוססת ובקשיי יציבה והתנהלות גופנית.
בשלב מסויים בתהליך, קיבלנו את ההסבר לעניין.
כשהיתה בת 16, לקתה בפוליו. המחלה פגעה באחת מרגליה והחלישה את שריריה.
מאז אותה תקופה, לא סמכה על רגליה כלל. פחד שהתעורר בה והתלווה לקושי הזה היה חוסר יכולתה להמלט ממצבים מסוכנים בהם היא נדרשת להשתמש ברגליה כדי לברוח, לנוס על נפשה.
מחשבות אלה כבלו אליה את החששות שהלכו וגדלו.
אימתה הגדולה ביותר היתה מדרגות, כיוון שאלו עיכבו את תנועתה וחשפו אותה לסכנות. גם אצלנו, היתה מתנהלת בכבדות עם רגליה, לא בטחה בהן, והיתה קמה כשהיא נשענת על ידיה.
במדרגות המובילות אל מתחם הטיפולים והסדנאות שלנו, היתה עושה כשהיא לופתת בכוח רב את מעקה הפלדה.
עד כדי כך היה האפקט חזק, עד כי ניכר בגופה הבדל בולט מאד בין שרירי החזה והכתף של צד ימין ושמאל. עבדנו איתה על אלמנטים שונים במהלך התהליך. חיזקנו אצלה את יכולתה לעמוד על שלה, את יכולתה לומר "לא" ולהיות תקיפה באמירתה. עבדנו יחד על דימוי גוף ואהבה עצמית, על מודעות לגוף, על אמון בעצמה ובטחון עצמי ומתן אמון באחרים.
ממפגש למפגש דליה הלכה ונפתחה, גילתה את עצמה מחדש ורכשה בטחון עצמי, העלתה את רמת הדימוי העצמי שלה באופן משמעותי ביותר.
מאשה שלא אהבה את גופה, הפכה למי שיכולה לראות בעצמה יופי. היכולת הגוברת והולכת לעמוד על שלה ולומר "לא" נתנה את אותותיה לחיוב גם בבית וגם בעבודה.
זה היה מדהים לראות, אך ממפגש למפגש היא החלה להראות צעירה יותר. החיוך הפך יותר שגור על פניה, ועיניה שמחות וקורנות. אחד מהארועים הבולטים ביותר שהזניקו את התהליך ואיפשרו ממש קפיצה קוואנטית, אירע יום אחד, כשהבנו שהגיע רגע מפתח בו אנו חייבים ליזום שינוי ממשי בתפיסתה את עצמה ואת גופה, להראות לה שהיא כבולה בגבולות של עצמה. גבולות שהיא שמה על עצמה ושאינם בהכרח נכונים.
דליה היא אשה הגיונית באופן מוחלט כמעט. כל דבר עובר אצלה אוטומטית את הפילטר של הראש וההיגיון. אצל "אנשים של ראש" (כך אנו קוראים להם), קיים לעיתים מנגנון שקשה מאד לעבור אותו. כשהם משכנעים את עצמם במשהו, הם נותנים לו כל כך הרבה סימוכין הגיוניים לכאורה, עד שנבנית חומה בלתי חדירה ממש.
זו גם הסיבה העיקרית, שהטיפולים הפסיכולוגיים הקונוונציונליים לא עזרו לה.
אחד היתרונות הבולטים של עבודה חווייתית, עם תנועה ומגע, הוא היכולת של המגע והתנועה לחדור דרך כל החומות, כל המחשבות, כל המחסומים ההגיוניים, ולהגיע ישר פנימה אל הלב והנפש. באותו יום, הגיעה אלינו כהרגלה, אך אנו, שלא כהרגלנו, דילגנו על שיחת הפתיחה, וביקשנו ממנה לעלות איתנו במעלה המדרגות. כשהגענו לראש גרם המדרגות, עמדנו כאשר אפרת ניצבת מאחוריה בראש גרם המדרגות, ובן עומד שתי מדרגות תחתיה ומולה.
ביקשנו אותה לרדת מדרגה מבלי לגעת עם ידיה לא במעקה ולא בקיר.
"אבל, אני לא יכולה כך עם הרגל, אני אפול" אמרה דליה.
"את יכולה" אמרנו לה. "אנחנו כאן לפניך ומאחורייך לתפוס אותך, לתמוך בך".
עיניה נפקחו בבהלה. אישוני עיניה הכחולות נפתחו ממש במבט של אימה.
עברו שתיים שלש דקות של היסוסים ופחד, תוך שאנו מרגיעים ותומכים עד כמה שיכולנו. ראינו שהיא מגייסת את כל יכולתה כדי לבטוח בנו כנגד כל מה שהראש וההיגיון שלה מכתיבים לה, ואז, ברגע אחד של החלטה, ירדה בזהירות רבה מדרגה אחת. הפחד הפך לפתע להשתאות. קשה היה לה להאמין שירדה מדרגה מבלי לאחוז במעקה.
אך החשש עדיין היה קיים. הסיפור היה ברור - היא ירדה למטה כאשר רגלה החזקה מובילה את התנועה.
עתה, היה עליה לאזור אומץ ולרדת את המדרגה הבאה כאשר רגלה החלשה, הפגועה מפוליו נשלחת לפנים. שוב אחז בה פחד גדול, אך הפעם נוספה לה גם זריקת עידוד מההצלחה הקודמת שלה.
רגלה נשלחה לפנים, וכשהשלימה את המדרגה השנייה ללא תמיכה, הפכה פתאום הבעת פניה לחיוך גדול, שלא נמחק מפניה דקות ארוכות.
את השלב הבא, שהיה לרדת ברצף רגל אחר רגל כבר לא היה קשה לשכנעה לעשות.
לאחר שסיימה לרדת את כל גרם המדרגות, הסתובבה מיוזמתה היא, ועלתה חזרה למעלה ללא כל תמיכה.
שמחתה היתה כה גדולה עד שבהתלהבות ירדה ועלתה עוד מספר פעמים. דליה הבינה לפתע שהאמונות המגבילות שלה אודות עצמה כלל לא היו נכונות.
זה ממש הדהים אותנו. בלתי נתפס ממש.
אדם חי עם מגבלה מדומה משך 40 שנה, והמגבלה אינה קיימת כלל. היא קיימת רק בראש.
את הימים הבאים בילתה בחיפוש מתמיד אחרי מדרגות בכל מקום.
כה גדולה היתה ההתלהבות מהחופש החדש שרכשה לעצמה באומץ.
על כל התקדמות קטנה קיבלנו דיווח נלהב בטלפון, והתהליך שלה קיבל קפיצה קוואנטית ממש. לא יכולנו שלא להזכר בסיפור הידוע על אילוף הפילים בתאילנד.
כאשר מאלפי פילים בתאילנד מקבלים גור פילים לאילוף, הם קושרים את רגלו בחבל במבוק.
בסיום תהליך האילוף, הפיל כבר בוגר ואין צורך להחזיקו קשור, אך משאירים על רגלו רק את טבעת חבל הבמבוק כרוכה.
הפיל חש את טבעת החבל על רגלו, וממשיך להתנהג ולהתנהל כאילו הוא עדיין קשור בחבל, למרות שהוא כבר חזק דיו כדי להעיף את החבל יחד עם היתד אליה הוא קשור, יחד עם המאלף שתקע את היתד. כך אנו חיים עם גבולות ומגבלות.
אנו מרשים לאמונות המגבילות שלנו לחנוק את כל חלומותינו הגדולים, למוסס את בטחוננו העצמי.
אנו מוותרים על חופש גדול מבפנים, רק כיוון שאיננו בוחנים את גבולותינו ומגבלותינו האמיתיים ללא הפסק.
זאת, כיוון שאנו מעדיפים להמשיך להיות במים החמימים ואיננו רוצים לצאת מאיזור הנוחות ולאתגר את עצמנו.
זו דרכה הקסומה של הטנטרה, להביא אותנו לאתגר את עצמנו ללא סוף. לבחון את גבולותינו ומגבלותינו, להרחיק אותם מעלינו ולזכות במרחב תנועה פנימי מדהים.
מבחינת הטנטרה, אין תחליף לחופש האמיתי, להתרחבות, לחיות את חיינו כפי שאנו רוצים לחיותם, ולא כפי שאחרים רוצים שנחייה. אנחנו מזמינים אתכם, להקדיש לעצמכם בקרוב פסק זמן.
שבו עם עצמכם במקום שקט שאתם אוהבים, שימו לעצמכם אולי מוזיקה נעימה שעושה טוב בלב, וחשבו:
"איפה המדרגות שלי???"
ואחרי שתזהו אותן...
אזרו אומץ, ורדו קודם כל מדרגה ראשונה, אח"כ שנייה, ומהר מאד יגיע החופש.
האם אנחנו באמת מכירים את גבולותינו ומגבלותינו? או שאנו כבולים בדיעות קדומות על עצמנו ועל יכולתנו?
עד כמה אנו עצמנו חוסמים את דרכנו לחלומות הגדולים שלנו?
טנטרה מלמדת אותנו להיות כל הזמן על המשמר ולבחון ללא הפסק את גבולותינו. הסיפור הבא (שקיבלנו רשות לפרסמו) אמיתי לחלוטין, לבד מהשם ששונה כדי לשמור על פרטיות.
אנו עצמנו נדהמנו מעוצמת האירועים. דליה הגיעה אלינו בגיל 56 לעבודה תהליכית על מנת שנסייע לה בנושאים שונים עימם התמודדה תקופה ארוכה לפני שהחליטה להביא שינוי לחייה. כבר במפגש הראשון יכולנו להבחין בהליכה מהוססת ובקשיי יציבה והתנהלות גופנית.
בשלב מסויים בתהליך, קיבלנו את ההסבר לעניין.
כשהיתה בת 16, לקתה בפוליו. המחלה פגעה באחת מרגליה והחלישה את שריריה.
מאז אותה תקופה, לא סמכה על רגליה כלל. פחד שהתעורר בה והתלווה לקושי הזה היה חוסר יכולתה להמלט ממצבים מסוכנים בהם היא נדרשת להשתמש ברגליה כדי לברוח, לנוס על נפשה.
מחשבות אלה כבלו אליה את החששות שהלכו וגדלו.
אימתה הגדולה ביותר היתה מדרגות, כיוון שאלו עיכבו את תנועתה וחשפו אותה לסכנות. גם אצלנו, היתה מתנהלת בכבדות עם רגליה, לא בטחה בהן, והיתה קמה כשהיא נשענת על ידיה.
במדרגות המובילות אל מתחם הטיפולים והסדנאות שלנו, היתה עושה כשהיא לופתת בכוח רב את מעקה הפלדה.
עד כדי כך היה האפקט חזק, עד כי ניכר בגופה הבדל בולט מאד בין שרירי החזה והכתף של צד ימין ושמאל. עבדנו איתה על אלמנטים שונים במהלך התהליך. חיזקנו אצלה את יכולתה לעמוד על שלה, את יכולתה לומר "לא" ולהיות תקיפה באמירתה. עבדנו יחד על דימוי גוף ואהבה עצמית, על מודעות לגוף, על אמון בעצמה ובטחון עצמי ומתן אמון באחרים.
ממפגש למפגש דליה הלכה ונפתחה, גילתה את עצמה מחדש ורכשה בטחון עצמי, העלתה את רמת הדימוי העצמי שלה באופן משמעותי ביותר.
מאשה שלא אהבה את גופה, הפכה למי שיכולה לראות בעצמה יופי. היכולת הגוברת והולכת לעמוד על שלה ולומר "לא" נתנה את אותותיה לחיוב גם בבית וגם בעבודה.
זה היה מדהים לראות, אך ממפגש למפגש היא החלה להראות צעירה יותר. החיוך הפך יותר שגור על פניה, ועיניה שמחות וקורנות. אחד מהארועים הבולטים ביותר שהזניקו את התהליך ואיפשרו ממש קפיצה קוואנטית, אירע יום אחד, כשהבנו שהגיע רגע מפתח בו אנו חייבים ליזום שינוי ממשי בתפיסתה את עצמה ואת גופה, להראות לה שהיא כבולה בגבולות של עצמה. גבולות שהיא שמה על עצמה ושאינם בהכרח נכונים.
דליה היא אשה הגיונית באופן מוחלט כמעט. כל דבר עובר אצלה אוטומטית את הפילטר של הראש וההיגיון. אצל "אנשים של ראש" (כך אנו קוראים להם), קיים לעיתים מנגנון שקשה מאד לעבור אותו. כשהם משכנעים את עצמם במשהו, הם נותנים לו כל כך הרבה סימוכין הגיוניים לכאורה, עד שנבנית חומה בלתי חדירה ממש.
זו גם הסיבה העיקרית, שהטיפולים הפסיכולוגיים הקונוונציונליים לא עזרו לה.
אחד היתרונות הבולטים של עבודה חווייתית, עם תנועה ומגע, הוא היכולת של המגע והתנועה לחדור דרך כל החומות, כל המחשבות, כל המחסומים ההגיוניים, ולהגיע ישר פנימה אל הלב והנפש. באותו יום, הגיעה אלינו כהרגלה, אך אנו, שלא כהרגלנו, דילגנו על שיחת הפתיחה, וביקשנו ממנה לעלות איתנו במעלה המדרגות. כשהגענו לראש גרם המדרגות, עמדנו כאשר אפרת ניצבת מאחוריה בראש גרם המדרגות, ובן עומד שתי מדרגות תחתיה ומולה.
ביקשנו אותה לרדת מדרגה מבלי לגעת עם ידיה לא במעקה ולא בקיר.
"אבל, אני לא יכולה כך עם הרגל, אני אפול" אמרה דליה.
"את יכולה" אמרנו לה. "אנחנו כאן לפניך ומאחורייך לתפוס אותך, לתמוך בך".
עיניה נפקחו בבהלה. אישוני עיניה הכחולות נפתחו ממש במבט של אימה.
עברו שתיים שלש דקות של היסוסים ופחד, תוך שאנו מרגיעים ותומכים עד כמה שיכולנו. ראינו שהיא מגייסת את כל יכולתה כדי לבטוח בנו כנגד כל מה שהראש וההיגיון שלה מכתיבים לה, ואז, ברגע אחד של החלטה, ירדה בזהירות רבה מדרגה אחת. הפחד הפך לפתע להשתאות. קשה היה לה להאמין שירדה מדרגה מבלי לאחוז במעקה.
אך החשש עדיין היה קיים. הסיפור היה ברור - היא ירדה למטה כאשר רגלה החזקה מובילה את התנועה.
עתה, היה עליה לאזור אומץ ולרדת את המדרגה הבאה כאשר רגלה החלשה, הפגועה מפוליו נשלחת לפנים. שוב אחז בה פחד גדול, אך הפעם נוספה לה גם זריקת עידוד מההצלחה הקודמת שלה.
רגלה נשלחה לפנים, וכשהשלימה את המדרגה השנייה ללא תמיכה, הפכה פתאום הבעת פניה לחיוך גדול, שלא נמחק מפניה דקות ארוכות.
את השלב הבא, שהיה לרדת ברצף רגל אחר רגל כבר לא היה קשה לשכנעה לעשות.
לאחר שסיימה לרדת את כל גרם המדרגות, הסתובבה מיוזמתה היא, ועלתה חזרה למעלה ללא כל תמיכה.
שמחתה היתה כה גדולה עד שבהתלהבות ירדה ועלתה עוד מספר פעמים. דליה הבינה לפתע שהאמונות המגבילות שלה אודות עצמה כלל לא היו נכונות.
זה ממש הדהים אותנו. בלתי נתפס ממש.
אדם חי עם מגבלה מדומה משך 40 שנה, והמגבלה אינה קיימת כלל. היא קיימת רק בראש.
את הימים הבאים בילתה בחיפוש מתמיד אחרי מדרגות בכל מקום.
כה גדולה היתה ההתלהבות מהחופש החדש שרכשה לעצמה באומץ.
על כל התקדמות קטנה קיבלנו דיווח נלהב בטלפון, והתהליך שלה קיבל קפיצה קוואנטית ממש. לא יכולנו שלא להזכר בסיפור הידוע על אילוף הפילים בתאילנד.
כאשר מאלפי פילים בתאילנד מקבלים גור פילים לאילוף, הם קושרים את רגלו בחבל במבוק.
בסיום תהליך האילוף, הפיל כבר בוגר ואין צורך להחזיקו קשור, אך משאירים על רגלו רק את טבעת חבל הבמבוק כרוכה.
הפיל חש את טבעת החבל על רגלו, וממשיך להתנהג ולהתנהל כאילו הוא עדיין קשור בחבל, למרות שהוא כבר חזק דיו כדי להעיף את החבל יחד עם היתד אליה הוא קשור, יחד עם המאלף שתקע את היתד. כך אנו חיים עם גבולות ומגבלות.
אנו מרשים לאמונות המגבילות שלנו לחנוק את כל חלומותינו הגדולים, למוסס את בטחוננו העצמי.
אנו מוותרים על חופש גדול מבפנים, רק כיוון שאיננו בוחנים את גבולותינו ומגבלותינו האמיתיים ללא הפסק.
זאת, כיוון שאנו מעדיפים להמשיך להיות במים החמימים ואיננו רוצים לצאת מאיזור הנוחות ולאתגר את עצמנו.
זו דרכה הקסומה של הטנטרה, להביא אותנו לאתגר את עצמנו ללא סוף. לבחון את גבולותינו ומגבלותינו, להרחיק אותם מעלינו ולזכות במרחב תנועה פנימי מדהים.
מבחינת הטנטרה, אין תחליף לחופש האמיתי, להתרחבות, לחיות את חיינו כפי שאנו רוצים לחיותם, ולא כפי שאחרים רוצים שנחייה. אנחנו מזמינים אתכם, להקדיש לעצמכם בקרוב פסק זמן.
שבו עם עצמכם במקום שקט שאתם אוהבים, שימו לעצמכם אולי מוזיקה נעימה שעושה טוב בלב, וחשבו:
"איפה המדרגות שלי???"
ואחרי שתזהו אותן...
אזרו אומץ, ורדו קודם כל מדרגה ראשונה, אח"כ שנייה, ומהר מאד יגיע החופש.
הנכם מוזמנים באהבה להשאיר כאן פרטים על מנת שנוכל לצרף אתכם לרשימת הדיוור שלנו.אנו נשלח מידי פעם עידכונים לגבי פעילויות. אנו מבטיחים לכם כי כתובת המייל שלכם לא תועבר לשום גורם שהוא וכי לא נעשה בה כל שימוש מלבד לעדכן אתכם בפעילויות כל עוד תחפצו בכך.
